<h1>רבינו ירוחם נ"ב ח"ב</h1>
<h2>דף לז:</h2>
היה השם כתוב על ידות הכלים או על כרעי המטה ה"ז יגוד כלומר יגוז ויגנז כך פשוט בשבת. מעשה במי שרקם בטליתו פרשת ויאמר וכתב השם שלשה יודין והוכיחו גדול העיר ולא קבל ממנו כתב הרמב"ם על זה וזה לשונו בתשובה מעש' זה חטא הוא ואינו נכון כלל ואסור משני טעמי'. האחד שאין לכתוב מן התור' פסוקים פסוקים אבל יכתוב ג' תיבות לא יותר ואם נדחקנו להביא פסוק לראיה נשנה הכתיבה ונעשה סימנין או נכתוב מכל תיבה אות אחת או שתים ונניח שאר התיבה או נכתוב בסירוגין ואפילו מי שהתיר לכתו' [פרשה לתינוק להתלמד בה, דוקא להתלמד לפי שלא ניתנה תורה להכתב] פרשה פרשה וכ"ש פסוקי' פסוקים ואולי תאמר הני מילי שכותב על הספר ובדיו אבל לחרותו בעצים ובזהב או לרקם בבגדים מותר דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאי' בגיטין [כ' ע"א] ועוד תנן [יומא ל"ז ע"א] אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה ובחריתה היתה והיה הכהן מעתיק ממנה וכותב על הספ' ופריך תלמודא ש"מ כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה ושני שזו הטבלא היה חרות בה אות אחת מכל תיבה או היה כתובה בסירוגין שלשה תיבות כאן וג' תיבות רחוקות מהן בשטה שנייה שאינה נקראת עם הראשונה הא למדת שהחריתה אסורה והוא הדין ברקימה וכאשר ראינו במצרים [שהיו לוקחין] טסי כסף וזהב וחורתין בהם שיר של פגעים ותולין אותם בצוארי התינוקות מחינו בידם. והטעם השני לאסור המעשה הזה והוא נכון וחזק מן הראשון לפי שהעושה כן מביא פסוקי תורה לידי זלזול כי הציצי' תשמישי מצוה ואין בו קדושת גוף ולכן יכול לבוא בטלית מצוייצת לבית הכסא ולבית הטבילה ולהשתמש בו ולכסות בו את הערוה ואיך יביא כתבי התורה שנאמרו ונכתבו מפי הגבורה במקום הטנופ' וזלזול וזה בזוי תורה בלי ספק ועוד כי המעשה הזה חדש לא שמענו כמוהו מעולם ומן הראוי לך שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתב אשורית כיון שנתנה בו תורה ובו נכתבו לוחות הברית כי הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בכתבי הקדש ומימי קדם ישר' נזהרין בזאת והיו כתביהן וחבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברים של חול בכתב עברי ולא נמצא מעולם אות אחת מזה הכתב אשורי' בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן אלא הכל בכתב עברי וע"כ שנו הספרדיי' כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות עד שנעשה הכתב ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדברי חול. ורבינו יהוסף הלוי מנע לכתוב הגט בכתיבה התלויה מאד כדי שלא יהא משמע תרי לישני בגיטא וחזרו הסופרים לכתוב הגט בכתיבה מיושרת בכתב אשורית כס"ת וגם זה עכב על ידם ואמר להם ואיך נשתמש בזה מכתב אלי"ם ויבא לזלזול אבל נכתוב בכתיבה אחרת הנקרא בלשון ערבי מדבד"ב וכל אשר יעשה כזה הוא בכלל מכבדי התורה לכן בעל המעשה הזה יתן כבוד לשם וכאשר יטול שכר על כונתו להתנאות במצות כן יגדל שכרו כאשר יכבד דבר השם ית' וראוי לחתוך הבגד אשר בו ריקום דברי אלי"ם חיים ולגנזן וכן הדין על מי שיוכיחהו גדול ממנו בשום דבר מאיסור והיתר שחייב לקבלו ולא יהיה בור שמדבר לפני מי שהו' גדול ממנו בחכמה ואם לא יקבל ויעמוד במרדו ראוי לנדותו כי הורה לעשות עבירה וגם הוא מבזה תלמיד חכם שהוא בכלל דבר יי' בזה וראוי לרב ואפילו יהיה גדול (ממנו) [מאד] להנהיג את הצבור בנחת וימחול על כבודו וימחה על כל דבר שהוא ראוי למחות בניחותא ובזה יקבלו דבריו ברצון עד שיחזירם לדרך הישרה בעבותות אהבה כתב משה ע"כ. [תשו' הרמב"ם סי' ז'].
